"הקולות שעולים כמו עשן לשמיים  נבלעים בשרב נמוגים במרחב"… (תחילת מרץ 2014) במארס (שמו של אל המלחמה הרומי) הגעתי לטירוונמלאיי, דרומית לגואה , כמעט לקצה השפיץ התחתון של מאמא אינדיה. הייתי אז כבר אחרי 4 חודשים באשרם של אושו בפונה (מתנסה כמעט בכל חוויה רוחנית אפשרית)ואחרי כחודש לערך בארם בול

 סוף מרץ 2014 הנסיעה מגואה עד ליעד העצירה הראשון בדרך לטירו (טירוונמלאי)ערכה כעשרים שעות לערך,דבר של מה בכך כשמדובר בהודו . ניסיתי לסגל לעצמי תנוחת רביצה נוחה (משהו שבין ישיבה לשכיבה) אך הגוף הסרבן שלי לא נכנע לרצונותיי. שמתי אוזניות על אפרכסות אוזניי, והתחלתי מקשיב לשירים עבריים יפים, נזרק לעבר

"שאגת ההמון במגרש כדורגל תפילת החזן נגינת העוגב" (מרץ 2014) בבוקר המחרת שכרתי לי וספה צנועה וקרטעתי בה אחרי אשוק משתדל שלא להימרח על דרכי העפר והחתחתים, אשוק הראה לי את האשרם של ראמנה מהרישי כמה מסעדות חביבות לנשוך בהם פנכת מנה ואת האשרם של שיווה שאקטי. "לשיווה שאקטי אמר