ה ז י י פ נ י ם – (על דת, כדורגל, ומה שביניהם).
אין כל ספק שבזמן כתיבת שורות אלו נחשב הכדורגל למשחק הפופולרי בעולם, כה פופולרי עד שהפך ברבות השנים לדת של ממש, כזו שאלוהיה מארדונה ומלאכי השרת שלה מסי וכריסטיאנו.
בזמן שברוב אזורי העולם שעטה הפופולריות של המשחק עם השנים קדימה, כמו נראה היה שרק במקום אחד ברחבי הגלובוס , קפא הכדורגל על שמריו, כשאפילו בשיאו, כל שהצליח היה רק לדגדג (ולו במעט) את הפופולריות של אחיו התאום מהכדורסל.
לשאלות המסקרנות איפה , (ואם בכלל )נמצא אזור נדיר ומעורר מחלוקת זה? ומתי נחשב בו אי פעם משחק הכדורגל לפופולרי ?נשיב כאן בזו הלשון , האזור קטנטן הוא כזער אנפין, ואף צחיח ונידח הוא , ושמו בישראל עמק הירדן, וזולת שנתיים בודדות ומכוננות בין השנים 1978/1980, היה בו הכדורגל בדרך כלל משחק זניח וחסר כל חשיבות ממשית .
לא בשל ההישגים או הניצחונות הספורטיביים רמה אז קרנו של הענף ובטח שלא בשל תוגת ההפסדים…אלא על דבר אחד בלבד הייתה אז כל גאוותו , ואלו הן הדמויות המגוחכות שלקחו בו אז ( ואף השד אינו יודע למה ) חלק.
בסיפור הבא נהיה עדים לכמה מן העלילות ההרואיות שנכרכו בחלוף השנים בשחקנים המהוללים ,ובעיקר במאמנם הבלתי נלאה המכונה על ידי גורמים בענף במספר שמות ותארים אותם אמנם הרוויח ,אם כי ביושר מפוקפק למדי.
שמו של אותו יהודי (שחקן עבר בפני עצמו )הזכור אף כקיצוני סופה על קולי, הוא אבנר בר-ניב ויש המכנים אותו קואוצ בר ניב ,המחמירים יותר קוראים לו הלמוט (על שמו של המאמן האגדי הלמוט שן ) וישנם גם המדקדקין בציציות והמקפידין על קלה כחמורה (לא עלינו) שמכנים אותו פשוט אבנר.
את קריירת המשחק המרשימה שלו, (שלא כללה אגב ) שום תואר משמעותי התחיל ידידינו הקואוצ בקבוצת הפאר של הפועל שדה נחום אי שם במרתפי ליגה ב צפון, לאחר רומן לא מתוקשר שבסיומו חופה וקידושין (ללילי) בת קיבוץ אפיקים ,הסב לשם את מקום מגוריו , ואף כרטיס השחקן שלו נרכש כמקובל באותם הימים,(חינם אין כסף)על ידי קבוצת הפאר של אותו המשק.
קבוצת הבוגרים המפורסמת של הפועל אפיקים כילתה אז סוף סוף את ימיה בליגה ב' והצליחה להעפיל לראשונה בתולדותיה לאחותה הבכירה ממנה הלא היא (הליגה השלישית ) של מחוז הצפון, ליגה א .
הימים ימי שנות השבעים היו וקבוצות הכדורגל של מכבי תל אביב ומכבי נתניה התחרו ביניהן על התואר הנכסף (שלימים יהפוך נלעג) של אליפות המדינה. עודד מכנס ,דוד לביא, ויקי פרץ ובני טבק נחשבו לטובים שבחלוצים (אגב אף אחד מהם לא באמת כיכב בנבחרת הלאומית ) ואגדות מכסחות כחיים בר הנתנייתי , מוצי ליאון היפואי , וג'אנו הירושלמי קיצצו תדירות את רגליהם.
יצחק ויסוקר הבין לאומי, ויוזי סורינוב נחשבו לטובים שבשוערים ביחד עם חיימקה לוין ומנו שוורץ, ובחוליות הקישור הטיבו לכדרר אורי מלמיליאן הירושלמי , אלי לוונטל החיפאי, דוד שוקיאן השמשוני, ורפי אליהו הבארשבעי.
אגדות אימון כדוביד שוויצר, שמוליק פרלמן, יענקלה גרונדמן, ואמציה לבקוביץ, הסתובבו על הקווים ,ולתוך כל הקלחת הרוחשת הזו החליט אז ידידינו לקפוץ באחת קפיצת ראש חדורת יעד ומטרה.
קואוצ ברניב חרט על דיגלו להנחיל את אהבתו הגדולה לכדור, ולכדרור ללא אחרים מנעריהם הרכים ובעיקר קטני הגוף והקומה , של האיזור הנידח והחם שנקרא כהיום כן אז עמק הירדן.
בסוף שנות ה70 שלט משחק הכדורסל ,מרובה ההישגים ביד רמה בכיפת הספורט, וכונה בשל כך (ובצדק יש לומר )הספורט הלאומי.
ניצחונה ההרואי של קבוצת הפאר מכבי תל אביב על מועדון הכדורסל הסובייטי צסקא ובעיקר זכייתה ההיסטורית בגביע אירופה באותה השנה בדיוק ,הוציאו רבבות לכיכרות ולמזרקות המים ,והנחילו את הכדורסל בבתים ובלבבות.
התופעה הזו, לא נעלמה אף מאוזניהם החדות של חברי שלישיית הגשש החיוור, שביחד עם יוסי בנאי התייחסו אליה בתכניתם השביעית ,(עובדים עלינו עבודה עברית )במערכון המפורסם על שחקן הכדורסל נשרקה ואביו המאמן סלים וארזה.
ומדוע לא יהא זה חלקי עימם ?הרהר לעצמו בצניעות הקואוצ ידידינו , אחושה נא, ואקים לי אחד עשר מופלאים משלי , וביחד איתם אסלול את דרכי אל הצמרת ,מנחיל בקיבוצי העמק את אהבת משחק הכדורגל ,ובעיקר את ערכיו הספורטיביים הנקיים, כפי שחונכתי אני כל השנים על ידי מאמניי.
נכון לממש את זכותו הלגיטימית, ואת חובתו המוסרית לאזור בו הוא גר ויותר מכך לאהבת המשחק עליו גדל, קיבל על עצמו הקואוצ את עול בניית הקבוצה.
מתוך ידיעתו את העולם החקלאי ממנו הגיע (דייג מוביל בבריכות הדגים) הבין הנ"ל שאת השחקנים צריך כמו גם את הדגים, לגדל מלמטה !, מגיל ינקות , בטרם יהפכו לקרפיונים גדולים מפוטמים בשומן מיותר שכמוהו כסרח עודף.
הוא ביצע הזמנת רכב אצל הסדרן הקיבוצי ואחר "רכב" את הרכב המקומי לבניין ההתאחדות שם רשם את עצמו כמאמן כדורגל מן המניין.
לאחר סיעור מוחות שנערך בסוכת המטעים (שבקבוץ בית זרע ) עם ידידי המחלקה, , בצלאל אלרואי , אלישע הירשפלד, צבי אשכנזי, ויעקב דובדבני הוחלט שהקואוצ יקבל על עצמו את אימון קבוצת הילדים של מועדון הפועל אפיקים/עמק הירדן שנתונים 67/68.
על מנת שיעלה בידו (ובידי עוזרו הנאמן ,אך עילג העברית ,טד האנגלי )לבחור את הטובים שבשחקנים מבין השנתונים הרלוונטיים, ערכו השניים מבחני קבלה מרשימים במיוחד במגרש הפועל אפיקים.
בצהריו של יום אביבי ושטוף שמש ירדו זוגות זוגות מן המיניבוסים הצהבהבים של המועצה ילידי 67/68 המכירים בכישרונם ,והמוכנים לעמוד במבחני הקבלה הסיזיפיים, שכללו משחק כדורגל פשוט ותו לא.
ביניהם בלטו בכישרונם, למן הרגע הראשון בו טיפלו בכדור ,המגן הימני רענן נקש על ריצתו הצורנית מן הישוב מנחמיה, השוער שלומי ממן (שלימים יגיע עד לביתר ירושלים) מן הישוב נווה עובד, החלוץ המחונן ולימים איש השב"כ שמואל טובול מן הישוב פוריה עילית.
שלישיית הקישור מבית היוצר של קיבוץ גינוסר שכללה את איתמר ואניש (סה סה סה קו) שמגר גורביץ , וגונן (המוכר יותר בשם שניתן לו על ידי רעיו לקבוצה )השעיר (על שלל שערות הבלונד שעיטרו לעזאזל את כתפיו),מן הישוב המארח אפיקים בלטו במיוחד החלוץ המסייע ואיטר רגל ימינו ניר רוט, ובלם המטאטא והמנהיג החברתי אבנר רפפורט (רפיץ), כוכב נוסף (ונופל בעיקר ) מאותו הקיבוץ ,היה המגן עודד שץ שניידר,(לימים מעצב אופנה איטלקי), שכבר אז היה נראה מבוגר בשנתיים מהגיל המותר.
מן הקיבוץ אשר שמו כשמה של ימת הכנרת עלו על המגרש והרשימו במיוחד שחקנים ברוכי כשרון (כמעט לכל דבר חוץ מכדורגל) כרון כנרתי המוצק שתופקד כמגן ימני, ינון גביש שעד היום לא ברור מה היה תפקידו על המגרש , מיודעינו מאיר ספיר (בורבה) שתופקד הן כמגן והן כקשר הגנתי, קשוח, ועשוי ללא חת ,וכמובן השחקן הכישרוני מכולם החלוץ הוויקינגי יוסי פרידלר שכונה הטמבל מרוב שהיה מהיר כברק, ובשל כך היה רץ הרבה יותר מהר משחשב .
מאם הקבוצות דגניה א לא נרשם ולא הגיע למבחנים אפילו שחקן בודד אחד, ואילו מקיבוץ דגניה ב עלו ובאו עמרי גמר (שכול ישותו גילמה כבר אז את המונח פנסיה ,ופרישה) ואכן הוא פרש את כנפיו והתעופף בקלילות ,למגרש הכדורסל (רק בכדי לפרוש גם ממנו) במהירות שיא ,ואחרון חביב עבדכם הנאמן הקשר התוקף א נ ו כ י (תרתי משמע )שכל תפקידו כקשר היה לספק את הכדורים ליוסי, ושמואל טובול , החלוצים אך מיותר לציין (ששירות כזה מעולם לא נכלל בסל השירותים שהענקתי) ולכן עד היום הם עדיין מחכים ביחד ולחוד לכדורים שיגיעו.
את החבורה הכול כך לא מושלמת הזו השלימו שחקנים נוספים כטירן טרבלסי, וחיים אמזלג מרכס הפוריות ,גל אוחיון (היפיוף)ורפי מקיבוץ עין גב, זמיר שץ שלגמרי במקרה עבר בסביבה, יענקלה (אקלה ), ואמנון ארד (האוכל אדם), מאשדות מאוחד ואחרים נוספים שבעיקר ישמשו למה שיסופר פה בהמשך.
כבוררים מוץ מן התבן, בחרו קואוצ ברניב, וטד אחד אחד את שחקניהם, וכלל לא מיותר לציין שזולת שחקן בודד אחד או שניים, שלגמרי במקרה הזדמנו לאזור (כמעשה זמיר)עברו כל הנבחנים כולם את המבדקים הקפדניים.
ידידינו הקואוצ אף רשם את הקבוצה בהתאחדות , ואחר צייד את ליצניו בטפסיי הרשמה ובהוראות צילום למען יעלה בידיו לנפק להם כרטיס שחקן נכסף שבלעדיו אין לעלות לכר הדשא.
אחוזי התרגשות ניגשו חברי הסגל למרפאות המקומיות לטובת סדרת בדיקות חובבנית , ואחר פנו לסוכנויות הפוטו רצח שפזורות לעייפה בעיר המנומנמת אך המשופעת קברי צדיקים (ק)טבריה.
לאחר שעלה בידיהם להשלים את המטלות המנהלתיות, התייצבו כולם כאיש אחד במגרש הכדורגל בקיבוץ אפיקים נכונים להתחיל את קריירת המשחק שלהם.
והנה , לאט , לאט …מפגש אחר מפגש , ואימון אחר אימון ,החלה מתגבשת לה קבוצת כדורגל אינטגרטיבית ,כזו שמשלבת בין ילדי הקיבוצים מחד ,לבין נערי רכס הפוריות והמועצה המקומית מנחמיה מאידך.
רגלו של הקואצ הייתה כמעט בכול , הוא שלט בחניכיו ביד רמה ובעיקר ברגל נטויה כשניסה לשווא להטמיע בהם את יסודות המשחק שכה אהב, ולא אחת נצפה מליט ראשו בין שתי ידיו כממלמל תפילת האזינו מבית אביו, רם יזהר רכז המדגה.
וכך, לבסוף…ומקץ חודשיים של אימונים (לא מפרכים כלל ) בבוקרה של שבת בהירה אחת, נקבצו באו, והצטופפו, כל שחקני הסגל, בין צמדי כסאותיו של מיניבוס מועצה מקומי . איש איש וצרורו עמו, התכנסו כולם יחד ,נכונים לעשות את דרכם למשחק הבכורה שלהם בחדרה, נגד קבוצת הפועל המקומית.
עם הגעתו של רכב ההסעות המקומי לבסיס האם שבקיבוץ אפיקים טען הקואוצ את תא האחסון שלו בצידניות עמוסות כל טוב מזון ומגדנות ,אותן רקח למענו מבעוד מועד ידידו האקונום עמנואל פדרו מאור .
נהג המיניבוס היה לא אחר מוותיק הנהגים וסרמן יהושוע , שלא חדל לדבר לעולם למן הרגע (בבוקר השכם) בו פקח את עיניו השתיים, ועד שעלה בלילה עייף וסחוט על ייצועו. את החבורה הנפלאה הזו השלים עלם חמודות(כבן 17) מקיבוץ אפיקים בשם אלעד צחורי שהתלווה לנסיעה על תקן אפסנאי הקבוצה.
כשהתקרבו בחורינו למגרש הקבוצה המקומית, שבחדרה, ערך להם מאמנם הטקטיקן תדריך ראשוני,( כשרובם מנומנמים למדיי )ותוך כדי שהם לובשים בינתיים את מדי הכדורגלנים שעליהם התנוסס בגאווה סמל המועדון.
לפני השמעת ההרכב הפותח השליך בורבה באחת, הס במיניבוס ורעד קליל של התרגשות עבר ביעף בינות לנערים. רגליהם הדקיקות של טובי בנינו (לא כולל בורבה ורון כנרתי) בצבצו כקיסמים דקיקים מבין פתחיהם של מכנסי הספורט הרחבים ואף נעלי הכדורגל שהושאלו להם על ידי הנהלת הקבוצה היו על פי רוב גדולות בהרבה למידותיהם.
ואכן (ובינינו, כצפוי),למן שריקת הפתיחה, ועד לסיום המשחק, לא הצליחה החבורה העליזה הזו לייצר יותר מחמש מסירות רצופות, ומלאי האוויר בריאותיהם של הנערים אזל והתרוקן במהירות הבזק.
פה ושם עוד ניסה החלוץ הוויקינגי להציל את המולדת לשווא, ושם ופה נרשם לו איזה תיקולונציק חיובי על ידי צוות ההגנה הקורס ,אך ההתמודדות הזו, הייתה רובה ככולה הרבה מעבר לרמת המושגים והמעשים בהם הורגלו נערי העמק הרכים.
וכך בסיום המשחק נרשמה התוצאה השגרתית והלא מפתיעה הפועל חדרה 3 הפועל אפיקים עמק הירדן 0.
פניו המאוכזבים של מאמנם כמו גם ההפסד עצמו לא הותירו שום חותם בנערי העמק, שנתנו דעתם אך ורק לדבר אחד ,והוא (הוא) צידניות המזון ושפע המגדנות .
צוות ההגנה בניצוחם של מאיר ספיר ורון כנרתי הסתערו ראשונים על חצאי העוף הקרים כמו גם על הקציצות ,שאר הירקות, וכמובן החלות הטריות מאתמול.
אחריהם עטו על השיירים (כעיטים על הפגרים) יתר חברי הקבוצה כשכולם שוטפים את המזון במשקה שוקו קר שהיה בשקיות לעייפה .
למראה ההסתערות על מיני התקרובות החל קואוצ ברניב להרהר היכן טעה?
הכיצד זה ייתכן שאותם נערים בדיוק שבקושי זזו על המגרש עד לפני מספר דקות, ושנכנעו ליריב בכזו רפיסות תבוסתנית מוצאים לפתע בעצמם מאגרי כוח בלתי נלאים כשמדובר בדברי מזון ומשקאות.?? איך לעזאזל קורה שקבוצת כדורגל שאך עתה הפסידה את הפסד הבכורה שלה בקריירה, כה עליזה וטובה היא כאילו דבר לא נוגע בה? לא תוגת ההפסד ולא כתם הכישלון והאכזבה?
ואכן… וכפי שבטח כבר הבנתם, רעות הרוח ,הייתה טובה מאוד על בחורינו הרכים, שלא נתנו את דעתם כלל לא על ההפסד המביך, ולא על תצוגת הכדורגל הדלה שזה עתה הפגינו, ומכולם אף הגדיל לעשות רון כנרתי כשהצהיר שבפעם הבאה הוא אינו מתכוון להסתפק בקציצות ובעוף, ושיש ליידע ובמידי את האחראים על כך, כי אחרת הוא ישרוף את המועדון!! (ושאם היו נותנים לכינרתים להיות אחראים על התקרובות אז הייתם רואים מה זה.)
ספון ושותק ישב הקואוצ במיניבוס כל הדרך חזרה לעמק , ומחשבה טורדנית אחת מנקרת במוחו,(חזור ,ונקור ) החברה שלי , הרי קטנים מאוד המה ,ואף דלים, רכרוכיים וחדלי אישים, ואני… אנה אני בא? לו רק היו לי בחורים גדולים יותר, חסונים , מוצקים או אז יכולתי להוביל אותם להישגים וכך, לסלול את דרכי לצמרת האימון, ולכן טוב אנהג באם אגדיל לעשות וארשום בשנה הבאה את שחקני הנוכחיים לשנתון צעיר יותר שנמוך מגילם שלהם או אז באחת ! יעלה בידינו להתמודד אל מול כולם, כשווי כוחות ואף למעלה מכך..
הן מחשבה עצמאית ,ופורצת דרך זו ,כמוה כקפיצה קוואנטית ממשית , ולא פחות מהארה הייתה היא ,ועל כן היא תזכה לימים לכינוי השיטה! ועליה נרחיב בהמשך בחלק הבא.
מאימון לאימון , וממשחק למשחק חל שיפור מתמשך ביכולותיהם של שחקנינו הרכים.
שומנים עודפים הוסרו, שחקנים נוספים הצטרפו לסגל , והחבורה העליזה הזו החלה מתגבשת כקבוצה כשרונית למדי .
ההיררכיה הקבוצתית הייתה ברורה , בראש עומד הקואוצ , אחריו על תקן יועץ אלישע הירשפלד (הגוזל) , אחריהם עוזר המאמן טד, ונער הפלא אלעד צחורי שאף תבע את הביטוי האלמותי(בדרך למשחק חוץ בכפר סבא ) נערי עמק הירדן יחושו עצמם גדולים עד אשר יריחו ניחוח פרדסי השרון .
לאוהד השרוף של קבוצת הדרדקים הזו נבחר לא אחר ממטס מקיבוץ אפיקים שלא החמיץ ולו משחק ביתי אחד.. בחוד ההתקפה התמקמו דרך קבע יוסי החלוץ הוויקינגי, שמואל טובול, וטירן טרבלסי, בשער ניצב בעוצמה וגמישות של חתול מקסיקני שלומי ממן, צוות ההגנה והבלמים כלל באופן עקבי ורציף את אבנר רפפורט בלם המטאטא, כשמשני צדדיו ניצבו כגיבוי עמודי הרקולס מוצקים כבורבה ורון כנרתי , הבלם הקדמי היה רענן נקש הצורני, ובחוליית הקישור התמקמו להם ( די בנחת יש לומר ) ניר רוט, חיים אמזלג מרכס הפוריות , וכמובן אנוכי, האנוכי שבשחקנים.(עמרי גמר כפי שכבר דווח פה קודם כבר פרש ממזמן).
לאחר מספר התמודדויות עיקשות(שהסתיימו כמובן בהפסדים) מול קבוצות הפועל ומכבי חיפה , ומשחק חוץ קשה בקופסא בנתניה נגד מכבי המקומית , החלו נערי העמק הרכים לרשום לזכותם שערים ומידי פעם גם אפילו ניצחונות, אבל ככל שנמשכה העונה צפו ועלו מעל לכר הדשא ,הבעיות הרגילות , הסגל אמנם התרחב אך לא היה בו עומק ממשי , כזה שאפשר לבנות עליו להמשך.
רוב השחקנים המצטרפים היו קטני גוף ואמונה, ולא התאימו כלל לאינטנסיביות שדרש הקואוצ משחקניו.
בצר להם פנו אנשי הצוות המקצועי לקבוצת הנערים הבוגרת על מנת שיעלה בידם לדוג משם שחקנים בוגרים וחסונים.
וכאלו, אכן לא אחרו לבוא , ואיתם הגיעו אף הניצחונות המיוחלים.
ראשון עלה ונקלט היטב כמעוז ההגנה גיא תדמור (לולבים ) מקיבוץ אפיקים שהיה אפילו מבוגר לגילו החוקי, הן בצורתו החיצונית והן בתאריך הלידה. אחריו הופיעו כמה שחקנים מרכס הפוריות שהיו מבוגרים בשנה וחצי מהשנתון הנדרש, אך התקבלו בזרועות פתוחות, זאת ועוד , ככל שנמשכה העונה כך החלו חריגות מהגיל המותר גם אצל חלק משחקני הסגל ההתחלתי.
וכך מצא עצמו ידידינו הקואוצ לא מתעסק חלילה בכדורגל נטו אלא רק בדבר הזוי אחד והוא זיוף כרטיסי השחקן לשחקנים שעברו את הגיל (ושבשלב הזה היוו כבר כ 90 אחוז מהקבוצה ).
שעות על שעות היה הנ"ל מסתופף בגפו בקצה המיניבוס (בדרך למשחק חוץ) או בקצה המגרש בעוד אלישע מעביר במקומו את האימון ומרכיב לו טלאי על טלאי מצרפים של פרצופים שמות וגילאים, משל היה הזייפן הצרפתי דגה מאי השדים ולא מאמן כדורגל של קבוצת ילדים בעמק הירדן.
לקראת סיום העונה הסדירה , יותר ממחצית השחקנים כבר עברו את הגיל המותר ואפילו נערים רכים כמותי וכמו יוסי הויקינג נאלצנו לשחק על כרטיסי שחקנים שביניהם לביננו לא היה דבר וחצי דבר. (ובטח שלא זוהר כמאמר השיר של אבידן.)
כמי שמיטיב להכיר את יכולותיהם התיאטרליות של שחקניו, היה הקואוצ מתדרך אותם באופן פרטני לגבי הדמות אותה הם עתידים ללבוש על עצמם במשחק הקרוב .
למשל ידוע לכול היה , שצפתי משחק על הכרטיס של זמיר שץ כי יש להם אותו שיער פוני, חיים מנווה עובד משחק על הכרטיס של עציון בן נבט (שנבט לאימון אחד ומיד קמל) כי שניהם כהי עור , יוסי פרידלר על הכרטיס של גונן השעיר מגינוסר, כי שניהם בלונדינים וכן הלאה וכן גם ככה.
על פי רוב היו תרמיות אלו עוברות בשקט יחסי אך לא אחת היה על הקואוצ להלך כלוליין על חבל דק בטרם ימצאו הוא ושחקניו כאשמים וידם במעל, וכך אירע שבשבת אחת עת שיחקו הנערים בקיבוץ גבעת חיים נגד ילדי, הקבוצה המקומית עלה באוזניהם של נערי העמק לשמוע לראשונה בחייהם קריאות התפעלות מלוות בבוז גלוי נוכח גודלם הפיסי, תחת השורות ה ח י י ל י ם ב א י ם ה ח י י ל י ם ב א י ם!
אחד מאוהדי הקבוצה המקומית אף הגדיל לעשות כשניגש בסיום המשחק לחיים מנווה עובד ושר לעברו: "יצאנו אט חיוור היה הליל/ במרחקים הבליחו האורות"..
גילם המופלג של נערינו אכן סייע להם עד מאוד בהתמודדויות השונות ובשנתם השנייה כקבוצה הם אף רשמו ניצחונות מרשימים במיוחד על ילדיהם של מועדוני פאר כמכבי נתניה 6/2 בבית ,וכן על הפועל חיפה הפועל חדרה , דרדקי בקע אל גרביה ,והפועל כפר סבא.
וכך, עשינו את דרכינו, שבוע אחר שבוע למשחקי בית וחוץ, כשרוחנו על פי רוב טובה עלינו מאוד ואיננו נותנים את דעתנו כלל לתרמית המסועפת בה לוקחים אנו חלק.
בנוגע לדברי המזון ומיני המתיקה, רון כנרתי שכבר אז לא באמת האמין בדחיית סיפוקים שכלל את השיטה ולפיכך ,בנסיעות ארוכות במיוחד היה מתחיל את האכילה עוד בדרך למשחק עצמו , בולס את כרעי העוף היבשושי כששאריות שומן נוטפות מבין שיניו על המושבים, מה שהוציא עליו באחת את קצפו של נהג המיניבוס הוותיק והמשופם חיים שעצר בחריקת בלמים את המיניבוס בדרך למשחק ,עט ממקום מושבו , והסתער על רון תוך כדי קריאות יא כתיקת קרע, אתה שחקן אתה ? איך אתה לא מתבייש!!!
ורון שלנו אכן לא התבייש.
כמו כל אזרח במדינת ישראל נקרא גם הקואוצ מדי פעם לשירות מילואים ,מה שהיה מותיר את שחקניו ואת השיטה חשופים בצריח, או אז היה מתגייס אלישע לטובת מלאכת הזיוף הצרופה ,ושלום פסי היה נקרא אל הדגל כמאמן טקטי.
כלל לא מיותר לציין שרצה הגורל ודווקא במשחקים בהם נעדר ידידינו הקואוצ הפליאו שחקניו במשחקם. כמאמר השיר הטל צל ענק.
אך לא לעולם חוסן , וככל שהתמשכה העונה השנייה החלו שחקנינו ככלל, והשיטה בפרט לחוש באופן טבעי בעייפות החומר. הקסם (כמו שאומרים ) החל להתפוגג, עת הלך ונמוג לאיטו.
אחד אחד החלו שחקנינו נחשפים במערומיהם, הגדולים שביניהם נפלו ראשונים ברשת השיפוט, לאחר כיסוח מיותר או מילה שלא הייתה במקומה , כשהיה השופט קורא את השחקן אליו ושואל אותו לשמו לא היה הלז זוכר את שמו המזויף וכך היה נבעט החוצה בבושת פנים.
אבל הקואוצ שתפקד כקברניט קר מזג , לא איבד את קור רוחו ,והמשיך להאמין, כל הזמן בשחקניו, ואף בשיטה שפיתח עבורם.
ומכיוון שכל הנחלים הרי לים הם הולכים בסופם, כך הלכו אף נערינו ומאמנם כשהסתבכו ברשת הזיופים אותה טוו בעצמם.
וכך אירע שבמהלכה של שבת קיצית וחמה במיוחד ,נסעו בחורינו למשחק חוץ קשה בקרית אליעזר נגד קבוצת מכבי חיפה, הקואוצ, קרא אליו מבעוד מועד את שר ההגנה שלו בורבה ואמר לו בזו הלשון , תקשיב לי טוב ,אתה משחק היום על הכרטיס של גל אוחיון (יען כי לא מצאתי לך מישהו אחר ) שים לב היטב ! אין בינכם שום דמיון! אז תשתדל לא לעשות עבירות מיותרות ותזכור לשנן את השם שלך לא עוד מאיר ספיר, כי מעתה אמור גל אוחיון.
בורבה שכבר אז נכון היה לו עתיד צבאי מזהיר אישרר במנוד ראש, ובהצדעה צנועה את ההוראה הזו, ואחר דידה עצמו , לא חיש ,וכלל לא מהר ,לכר הדשא.
ויהי בחצי היום … ובטרם חלפה לה מחצית השעה , וימאס לבורבה ידידינו מההתרוצצויות החוזרות והנישנות של שחקניה הצעירים והנמרצים של קבוצת מכבי המקומית , וירם בורבה את רגל ההרקולס הצנועה שלו, שלו ויך את החיפאי עמוק לתוך לכר הדשא, ויפילהו לחול..
למראה הורדת הזקיף הזו הזדעק השופט למקום, ולאחר ששלף לבורבה בתקיפות את הכרטיס הצהוב קרא אותו אליו ושאל אותו לשמו? בורבלה שלנו, נער תמים שכמותו, חכך לרגע בדעתו, כשהחל ללכת לעבר שערו הוא, עושה עצמו כחרש אילם, אך השופט שאיתן היה בדעתו לגלות את פי הנער קרא אותו אליו בשנית ואף גער בו נכוחה לעיני חבריו לקבוצה, שאלתי איך קוראים לך?? נזף בו שוב.
או אז, השפיל בורבלה מבטו והשיב בהתרגשות מגומגמת.
השם שלי הוא גל, אהההה….גל, אהההה…גל אהההה… גל י ה ו י כ י ן
יהויכין ?? צעק השופט ! אין לי פה שחקן כזה , אתה מזויף , ה ח ו צ ה ! ת כ ף ו מ י ד !
הקואוצ ידידינו שגדל כמו כולנו על מילות השיר של גבעת התחמושת עשה כמעשה איתן וחדר ללא היסוס לכר הדשא כשהוא לבוש במכנסי ספורט קצרים, רגליו יחפות, ולראשו כובע דייגים לבן ורחב שוליים, כך, בעודו אוחז את חבילת כרטיסי השחקן התריס כלפי השופט בקול גדול ,אתה לא מבין , דפקו לי פה כרטיס ,אתה לא מבין.. יש שם בלגן בהתאחדות , דפקו לי פה כרטיס, אמר לשופט, תוך שהוא סופק את כף ידו האחת על חבילת הכרטיסים המזויפים שבידו.
השופט מצדו אפילו לא חייך ,ורק אמר לו לקואוצ שמענו עליך, כבר שמו עליך עין שם בהתאחדות.
עם סיום המשחק הסתערו שחקנינו כולל בורבלה שוב על מצרכי המזון והמגדנות לא נותנים את דעתם כלל למה שהתרחש זה עתה על כר הדשא, אבל האמת היא , שמשהו בפנים כבר הרגיש אחרת , זו לא הייתה כבר אותה הרוח כבראשונה.
בשבת שלאחריי, נאלץ הקואוצ שוב לשרת במילואים והגיע רק במחצית המשחק בו שיחקה קבוצתו נגד ילדיה הרכים של הפועל חדרה . המשחק הזה היה בבחינת הפרומו להתמודדות הגדולה שתבוא לאחריו ובה עתידות היו לקחת חלק קבוצות הבוגרים של הפועל אפיקים ומכבי שפרעם על שני כוכביה שהיו אז אלמוניים יחסית זאהי ארמלי, ומהז'יד סילבאק.
הקהל הרב החל צובא על הגדרות כשעל כר הדשא שחקנינו הרכים. הקואוצ לא ידע את נפשו , הנה סוף סוף קורם חלומו עור וגם גידים עת המון משולהב מריע לקבוצתו.
התוצאה הייתה 1/0 לאורחים כשגלי התקפות חוזרים ונישנים של בחורינו נבלמים בקושי רב על ידי הגנת הקבוצה היריבה .
ואז זה קרה ,הקשר האנוכי, א נ ו כ י (במילעל) קיבל את הכדור בצד ימין סמוך למחצית המגרש והחל לשעוט קדימה עובר שחקן אחד, ועוד אחד, ועוד אחד כשבינתיים יוסי הויקינג ושמואל טובול שואגים ,מתחננים ,ומשוועים למסירה, אך אני עודני בשלי, דוהר בגפי קדימה, שובר לאמצע ,חותך ימינה אחרון שחקני ההגנה של הקבוצה החדרתית גולש למולי ובאחת מגלח ממני את נעלי, אך אני ממשיך בדהרה כשלרגליי הצנומות נעל בודדה אחת ולצידה גרב לבנה וארוכה (המחסה על מגן העצם) , בועט לשער והשוער הודף ,בועט שוב (ולא חלילה מוסר כמובן ) והכדור ניתז מהקורה היישר לרגליו של הויקינג, שסוף סוף, מרשית כהלכה.
נהגי המשאיות מעמק הירדן צופרים בזמבורותיהם, הקהל השפרעמי נותן אף הוא דרור לנהמותיו כשממחצית המגרש רץ לקראתי צוהל ומאושר בלם המטאטא שלי אבנר רפפורט כשבידו הימנית נעל הכדורגל שלי.
את המשחק הזה אגב הפסדנו בתוצאה המכובדת 2/1.
גם העונה הזו הסתיימה בסוף, אני לא ממש זוכר למה, אבל היה ברור לכולנו שזה נגמר, תם ונשלם, פרק הכדורגל בחיינו . שלומי ממן המשיך לכפר רופין ולימים הגיע לבית שאן ,ואף לביתר ירושלים ,גיא תדמור קרע רשתות בקבוצת הנערים של הפועל אפיקים ואחר כך הצטרף למועדון הכדורסל ,כשלימים הגדיל לעשות בתחום רפואת הספורט, יוסי פרידלר ואנוכי נטשנו את הכדורגל לאנחות לטובת אהבתנו הגדולה משחק הכדורסל, כשבשיאנו הגענו עד לנבחרת הנוער, רק כדי לשמוע את אריה מליניאק אומר.. צפתי ופרידלר אחד על השני הם הרכז הטוב בארץ! רכז מהיר , גבוה , עם קליעה אבסולוטית , אבל אחד על יד השני….. הם קטנים מדי, (כאילו שלא ידענו..)
שמואל טובול התגייס לגולני והגיע לתפקידי פיקוד בשבכ , רון כנרתי מרכז את הרפת של קבוצת כנרת , ובורבה שלנו מנהל שם את המחצבה , אבנר רפפורט היה לוחם בסיירת מטכל ועשה חיל כאיש ביטוח, ניר רוט חי באפיקים מדלל בננות ועוסק במסחר באינטרנט, יוסי פרידלר הוא מאמן טניס נחשב, אושיית לילה תל אביבית ומנהל מכירות בתחום האסלות ,אבנר בר ניב(הקואוצ) ואלישע חיים באפיקים, ובדרכם המיוחדת עדיין חולמים על כדורגל. אני כותב סיפורים למגרה ואחר כך שולח אותם להגהה לאלי אשכנזי (חיה פצועה ),
לעמרי גמר יש חברה גדולה לגידול תמרים, זמיר שץ עושה סרטים בתל אביב וכותב פוסטים שמאלניים קיצונים, טירןא נעלם כמו גם חיים, ורענן נקש , גל אוחיון הוא מסעדן במנהטן, ו..גל יהויכין מחזיק לו את המטבח .
המגרש הישן נהרס , ועליו נבנו בקתות אירוח שגם הן כבר הושכרו לדיירי קבע ארעיים.
מן השערים , וכר הדשא הירוק נשארו בקושי זיכרונות.
ולפעמים בשבת קיצית בהירה, אני נשען לאחור על כורסת הטלוויזיה שלי עוצם את העיניים ונזכר…בעגלי הזיעה , ובמאמץ , בכדור השחור לבן , במדי הקבוצה , בחדר ההלבשה , באחותי הגדולה שצורחת מהקהל, בתמימות ההיא שהייתה אז נחלתנו , מפליג אל תוך החלומות הישנים, ולחן רומנטי מסתלסל כחוט שני נוסטלגי שכמו עובר, שזור בין כל תחנות חיי.
הרבה שנים חלפו …(עכשיו העיר גדולה , מטובול לא שומעים אפילו לא מילה , ונקש הקטן לאן הוא נעלם ? וגל יהויכין כלל לא קיים).. ומן הנערים בני העשרה שהיינו צמחנו לאנשים בוגרים כבני 50 ומעלה , נשארו לנו בעיקר הזיכרונות הישנים , החיוכים , הזיופים ,השערים החברים , הסיפורים.
רובינו לא בקשר ,כדרכו של עולם .. אבל במשך השנתיים של אז בין השנים של 78/80 היינו יחד כקבוצה וצברנו חוויות לחיים שלמים.
כמי ששיחק כדורסל ברצף, ובאדיקות מגיל 8 ועד גיל 19 זכיתי להתאמן אצל לא מעט מאמנים, רובם בינוניים ,חלקם אפילו גרועים , ובודדים מתוכם מצוינים, אבל לאף אחד מהם לא קראתי מעולם קואוצ (ואפילו לא חשבתי לקרוא ).
כי קואוצ יש והיה לי רק אחד באמת, מאמן שהוא חבר !מאמן שהוא בראש ובראשונה אדם! צנוע, כנה ,ופשוט, רגיש ואמיתי , אבנר בר ניב.
בלא מעט סרטי ספורט אמריקאים ישנו הרגע הזה בסרט כשהשחקנים חוזרים למקום הולדתם , לעיירה הישנה ולמגרש הישן , מביטים בתמונות , שותים בירות ונזכרים בהישגים ובחוויות שהיו מנת חלקם. לנו אין באמת הישגים משמעותיים להתפאר בהם מהשנתיים ששיחקנו יחד , חוץ מאיזה ניצחון כזה או אחר פה ושם, אבל נשאר לנו הווי אמיתי שהולך אתנו כל החיים.
מתי שאנחנו לא מתראים (וזה בבחינת הקצת שבמעט ), תמיד הם חוזרים ,הסיפורים , הפנים, התמונות , השמות , הקולות והריחות , שהיו אז חלקינו הצנוע , הם חוזרים ולחלוחית קלילה מפלרטטת בזווית העין.
ואיך אפשר לסיים, בלי השאלה הניצחת אז מי לעזאזל היה שחקן יותר טוב צפתי או פרידלר ? ואת מי רצו בטוברוק ובמכבי נתניה ואת מי בהפועל תל אביב? , וכן הלאה וכן גם ככה ..
אז בוא אני אעשה לכם סדר אחת ולתמיד ,אמנם לפרידלר היו נתונים הרבה, הרבה יותר טובים… אבל צפתי, היה כבר אז הרבה יותר אגואיסט !! וזה מה שבטוח.
