"שום דבר לא הכין אותי באמת, למה שעתיד היה לקרות לי בסוף נובמבר 2018 ואולי, אולי בעצם כל חיי הובילו אותי לנקודת הקצה הזו? ימים יגידו…מה שבטוח, אני כאן עכשיו !
בכדי לספר "…
(קטע מתוך יציאת מצריים הפרטית שלי). אור באפילה (פרק 15) סוף דצמבר 2018 בית של תקווה כרמיאל(בית מאזן לאיש לא מאוזן).
יום חמישי , בוקר עולה על כרמיאל…אני קם מאוחר, גורר את עצמי בחוסר חשק מן המיטה ונראה כמו כרית מפונצרת. מסיים להסדיר את ענייני היקיצה, ויורד לסלון מחוסר ברירה. כל הדיירים בסלון , ישובים במעגל ומנהלים שיחה עם האחות של הבית. מוזר… לא יידעו אותי על שום שיחה… אני ממשיך ויוצא החוצה למרפסת, המרפסת ריקה מאדם, ובין רגע נוחתת עליי לפתע רגיעה נעימה אני לא ממש מבין את משמעותה, אבל נראה לי שאני בדרך להבין…
חוזר לסלון לוקח כיסא ומצטרף לקבוצה ולשיח. בעיני נץ אני סורק את הנוכחים ורואה ש"האישה בשחור" חסרה! טעם השיחה ערב לאוזניי, אוויר נקי נכנס לריאותיי, אני מתענג לשמוע ש"האישה בשחור" עזבה את הבית ללא כל הודעה מוקדמת וכנגד הוראות המדריכים. אור נגוהות גדול מציף אותי, נולדתי מחדש, לפתע יש טעם לחיי, סדר משתלט על הכאוס… מ י ש ה ו.. מ י ש ה ו
ד ו א ג / ד ו א ג ל י ש ם ל מ ע ל ה! (ולא בפעם הראשונה ).
אני חושב על אימא ,על אלוהים, על היוגים הגדולים, ועל המורה שלי בהודו, משתתף בשיחה אומר ומביע את דעתי המנומקת כהלכה, ומשתף את כולם בחוויה שלי. מסתבר, שלכולם היה קשה עם הנוכחות שלה , כל אחד והקושי שלו. אנשים מציינים שהם חשו באנרגיה הבעייתית שהיא הפיצה.אני מתרשם שאיש מהם לא חווה את הקושי שאני חוויתי ממנה , אבל זה ממש לא משנה לי עכשיו.רווח לי ומרווח לי, פתאום הכול כמו נפתח אצלי מחדש, הגוף רפוי , והנשימה תקינה.
מהר מאוד וכמצוות אנשים מלומדה אני בוחר להתמקד בכמה צדקתי במקום להתבונן בזה שמצב רוחי הוא לחלוטין תלוי נסיבות חיצוניות.אבל האמת היא שהפעם זה היה לחלוטין הרבה מעבר לכוחותיי.זה לא שהופתעתי מכך שנוכחותה הפריעה את שלוותי היחסית ,אלא שעוצמת ההפרעה הייתה כזו שמעולם לא חוויתי לפני כן.
הרגשתי כאילו כל ההפרעות הסביבתיות שיש לי(וישנן רבות כאלו) זוקקו ליומיים שעברתי בנוכחותה זה היה כוח גדול וחזק ממני לאין שיעור.גל שחור ואפל, עמוק ותהומי, זועף ונשכני, השתלט עליי, ואני נתון בתוכו ומפרפר בכוחותיי האחרונים ואין מי שיושיע אני טובע בדמותה ואיני יכול להינצל.
ועכשיו… סוף סוף שקט, הקלה , התחלה של הכלה, מה קרה לי ? מה התרגש עליי? הסביבה החיצונית מנהלת אותי תמיד מימים ימימה , יש לה כוח עליי כוח שאני נותן לה,
א נ י ! ולא אף אחד אחר.
כל כך מעט פעמים בחיי היה לי שקט אמיתי שקט, כמים מפכים ואני זוכר בבירור כל פעם ופעם:
למשל את הרגע ההוא למרגלות הארונצ'לה בטירוונמלאיי שבהודו ואת שלשת הניצחון במשחק מול אליצור נתניה,את הסולו הראשון שלי מול קהל במועדון העמק ואת המהלך שבעקבותיו כל הקהל צעק וואווו !! במשחק מול עמק יזרעאל,את הפעם הראשונה שרקדתי בעיניים עצומות באשרם של אושו ואת האורגזמה הנפלאה ההיא בחדר הישן שם בדגניה…
אני נזכר בספסל הבטון מחוץ למחלקה הפסיכיאטרית במזרע ,ובתמונות מסוימות מהפאב הראשון שהיה לי בקיבוץ האון, כמו גם מביסטרו על הנהר, תמונות ורגעים שלמרות כל הרעש שהיה מסביבן כאילו קפאו אצלי בזמן רגעים נצחיים ,בודדים, של שקט אמיתי וחופש… סוף סוף קצת חופש מעצמי.
אני מהלך בבית המאזן בווילה הגדולה הזו בנינוחות יחסית , פה ושם זורק איזו בדיחה, שם ופה איזה משפט שנון שמזכיר לי כמה שאני מצחיק ואת רבבות האנשים שהצחקתי בחיי. את כל אותם שעשיתי להם טוב על הנשמה, ואיזו מתנה נפלאה היא חוש ההומור.ובאותה הנשימה למה אני כבר בקושי צוחק? ורק באופן נדיר עסוק בלהצחיק… זה היה לי כה טבעי פעם, כל כך קל , זורם ,אינטואיטיבי , פשוט..מה קרה לי? מה קרה לנו? לחיים שלנו… של כולנו, מתי הפכנו לאנשים?טרודים, עסוקים, שורדים… על כל המורכבות שבזה..
שתיים בצהריים, ארוחת הצהריים מוגשת, הכול יותר טעים לי עכשיו…יש לי שוב את המרחב האישי בתוך ים סוף הפרטי , ורק שיהיה לי כוח לחצות ולעבור לגדה השנייה. מחר אני בדרך הביתה, חופשה ראשונה מן הבית המאזן בכרמיאל , בית שכולו תקווה.
הזיכרון של היציאה הראשונה מהמחלקה הפסכיאטרית במזרע לבית בדגניה והנפילה ההיא שבאה בעקבותיה, צרובים בתודעתי, אז אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי.לא לחשוב אבל גם לא להתכחש, משנה מקום ,משנה מזל אני מ ע ו ד ד את נפשי פנימה…ומצפה לאות בנתיבי אבק וזמן. …
