"שאגת ההמון במגרש כדורגל
תפילת החזן נגינת העוגב"
(מרץ 2014)
בבוקר המחרת שכרתי לי וספה צנועה וקרטעתי בה אחרי אשוק משתדל שלא להימרח על דרכי העפר והחתחתים, אשוק הראה לי את האשרם של ראמנה מהרישי כמה מסעדות חביבות לנשוך בהם פנכת מנה ואת האשרם של שיווה שאקטי.
"לשיווה שאקטי אמר באים כל יום לדארשן (לראות את המורה, במסורת ההודית ) בין תשע וחצי לעשר ורבע".
"מה זה דארשן שאלתי ?מי זו בכלל שיווה שאקטי? וההר ,וראמנה ומתי זה יקרה לי ואם בכלל? "(החל המיינד שלי חופר לאשוק ולעצמי.)
"שיווה שאקטי היא הודית שחוותה הארה בגיל צעיר ומשנת 2003 היא בשתיקה מוחלטת , היא מגלמת בהארה שלה את דרך הבהקטי (אהבת אלוהים מתוך כניעה מוחלטת וללא תנאי ) וחסידיה ובעיקרם אישה מערבית אחת (שפגשתי מאוחר יותר) הקימו לה את האשרם הזה השיב אשוק.
לא עושים פה הרבה רק יושבים בשקט וכשהיא נכנסת , מממממ… (סוג של פאוזה אונברסלית) את זה כבר תבין לבד אמר לי היא פשוט נוגעת בך באנרגיה שלה , לפעמים היא אפילו מביטה בך((במבט חטוף) ואז אתה חווה משהו מיוחד שקשה להסביר.
רוב הזמן היא יושבת בסמדהי (הטראנס המקודש) בקומה השנייה ורק במסגרת הדארשן היא יורדת למטה ואז אפשר לחוש בנוכחותה המיוחדת".(חתם אשוק את ההסבר)
סקרנות מיידית הציפה אותי, ומשניה לשניה גם הציפייה (כמובן) זקפה קומתה.כשהייתי בארם בול ,שהיתי כשלושה ימים בתהליך שנקרא (SilIent Concert) למרגלותיה של אישה איטלקייה, יפייפיה מסתורית בשם סינדו, (שהיא סוג של מדיום רוחני,) והחוויה הייתה מיוחדת , עמוקה , מיסטית , ומאוד עוצמתית מיד עם סיומה חליתי, וכל בשרי נהפך חידודין (צמרמורות ) חידודין למשך כ 3 ימים.
השהיה ליד אדם שנמצא במימד רוחני אחר היא שיא בפני עצמו , וחוויה שקשה להעביר במילים ,ההכרה היציבה והשקטה שהיא נחלתו, ממגנטת אותך אליו ומשרה עליך שקט אלוהי שלא דומה לשום דבר אחר . באותה מידה אתה יכול לחוות גם את ההפך הגמור אם זה רצונו , וישנה בחוויה הזו התמסרות וכניעה (TRUST) שמתבצעות באופן אוטומטי, כבר מבחוץ ולפני שנכנסים פנימה ישנה תחושה שנקלטים מתחת לאיזה רדאר, או מגנט גדול שמעביר בך תדר נעים שמשתיק את כל הרעשים הפנימיים ברכות בלתי מוסברת, וזה רך ,נעים , (והשחר מתקלח במקלחת של צבעים )אוי כמה שזה נעים… אלי אלי שלא ייגמר לעולם.
נכנסתי פנימה לחדר שעיקרו חלל גדול , על במה צנועה במרכזו, נחה כורסת עץ גדולה יחסית ועליה שרשראות פרחים הנפוצות במקדשים ובאתרי פולחן, ריח הקטורת האהוב עלה כבשומת בנחיריי, והשרה עליי נינוחות נדירה ורגעית.
חיש מהר התארגנתי על 2 כריות למען ייטב לגופי המסורבל והתיישבתי בסמוך לקיר. עצמתי את עיני ובאחת התחלתי צולל פנימה. תחנת השידור שבין כתפיי הגרומות חדלה סוף סוף לשדר ורכות נעימה עטפה את גופי.התרגשתי, הנה זה שוב קורה , שוב שקט לי , אני אחד.
לאחר כרבע שעה לערך התחלתי להרגיש קצת אחרת, כאילו משהו מושך אותי אליו ועוטף אותי בנוכחות מרגיעה ומגוננת גם יחד, הרגשתי א ה ב ה פשוט א ה ב ה. חיוך של תום עלה על פניי כולו מרגוע והנאה , פקחתי את עיני וראיתי אישה קטנטנה (כמו יודה משובו של הגדיי) לבושה סארי הודי כתום ,כולל כיסוי ראש שמתחתיו נצצו זוג עיניים שכמותן טרם ראיתי.
זגוגיות עיניה נצנצו בדמעות עמוקות של אהבה , היה נדמה כאילו היא נושאת בתוכה את כל סבלו ואושרו של העולם גם יחד, דמעות אילמות זלגו על לחייה היא לא השמיעה ולו בת קול בודדה.
עיניה סקרו את היושבים בחדר (כ עשרים וחמשה נוכחים לערך) שחלקם היו בעיניים פקוחות וחלקם עצומי עיניים , היא החוותה בראשה בתנועות קטנות כמו מאשרת משהו שרק היא יודעת אודותיו.ניכר היה שכל מי שהביטה בו כמו ידעה לקרוא את ליבו ומה צופן לו עתידו.זה היה קסום ,ומסתורי והיה בזה גם משהו עצוב שקשה לי להסביר.
הייתה לי הרגשה של קדושה, קדושתה וקדושת הרגע הנוכחי.
עצמתי את עיני שוב , לאחר שלא פגשתי ישירות בעיניה (שוב האגו השתחל דרך סדק צר) וצללתי שוב פנימה ,הייתי בחדר כ40 דקות לערך נמס לתוך עצמי עד שזה עבר לאיטו וחלף . כשפקחתי את עיני, הרגשתי כמתעורר מחלום עמוק וטוב, שחלקים ממנו סתומים, ופשרם לא ברור כדרכם של חלומות,לימים אגדיר את החוויה הזו כ.. רגע של אמת.
הנחתי את הכריות במקומן,החוויתי במחוות פראנם צנועה, וחברתי לאשוק ללא מילים עושים את דרכינו להר.
ארונצלה אינו הר במונחים ההרריים של המילה ופסגתו מתנשאת לכ800 מטר בלבד.לגובהו אין כל משמעות, וביום יום המקומיים לא מטפסים עליו כלל, רק התיירים מתוך איזשהו רצון מערבי לסמן יעד … להגיע…ולהספיק עוד משהו.אבל אני הריני מערבי, (ואפילו קיבוצניק ישראלי רחמא ליצלן )וככזה חברתי לאשוק והתחלנו ללכת לכיוון ההר , היום לא נטפס אמר לי רק מחר עם עלות השחר, היום אקח אותך לאחת מהמערות הנסתרות למרגלות ההר.
היה חם מאוד והשפעת מפגש הבוקר עם שיווה שאקטי החלה להתפוגג אצלי.. הלכנו בדרך טרשים טיפסנו מעט והתיישבנו בתוך מערה שנראית די סטנדרטית . אשוק סימן בידו להיות בשקט והקשבנו, והקשבנו , והקשבנו …רק אלוהים יודע למה… (ואולי גם ידידי אלדד גולן איש הציפורים )פה איזה קרקור שם איזו המיה , לא לשקט הזה פיללתי…
לאחר שסיימנו את ענייני המערה פרשתי לענייני, והספק החל מיד מכרסם בי כהרגלו, או כדברי המשורר שוב לא שקט שוב מתוח ובועט.אחרי הצהריים עשיתי את דרכי לאשרם של ראמאנה מהרישי לתפילת הצנטינג .האשרם הינו מבנה גדול ומאוכלס בדיירים קבועים והן באורחים מזדמנים.ראמנה ידוע גם בשם בהגוואן (האלוהי) וישנם רבבות שמחשיבים אותו להתגלות האלוהות בצורתה הארצית (כדוגמת ישו, בודהה, קרישנה, משה רבינו, ואליהו הנביא ) הוא חווה חוויה אקסטאטית (סוג של התקף חרדה ) בהיותו נער (מה שלימים יוגדר כהארה) , מצב שלאחריו החליט לעזוב את ביתו ומשפחתו על מנת להתיישב במקדש העתיק שבטירוונמלאיי.
במשך ימים רבים הוא ישב כל הזמן במידיטציה רצופה עד שנכמרו עליו רחמיהם של באי המקדש ,(שטרם ראו תופעה כזו ) והם החלו לסעוד אותו במזון ובשתייה שאת חלקו הגדול צרך ביחד עם בעלי החיים שהתקבצו סביבו. מאוחר יותר הוא עבר להתגורר במערה למרגלות ההר וישב שם בשתיקה מוחלטת (מאונה) כ 16 שנים. אחכ הצטרפה אליו אימו והוא עבר למערה אחרת ושהה בה כ 8 שנים נוספות.שמו של האיש הקדוש והמיוחד הזה יצא למרחוק, ולימים ובעודו בחייו הקימו לו מאמיניו אשרם שבו הוא ישב ובדרכו המיוחדת ענה, ייעץ, סעד, והדריך רבבות עולי רגל ומאמינים רבים שנקבצו סביבו, מבלי לבקש דבר בתמורה.
ראמנה היה משיב כדרך קבע על השאלות שהונחו לפניו בקערת קש גדולה רשומות על דפים קטנטנים שקופלו לפתקאות מבלי שראה כלל את השאלות. ללמדך בין היתר שהאמת המוחלטת נמצאת בלב. כמדי בוקר הוא הקפיד לצאת לבדו כשמקלו בידו ורק פיסת בד קטנטנה ולבנה מכסה על גופו ולהלך לבדו בסביבותיו של ההר אותו כינתה הספרות האנגלית His beloved arunachalla.
הכרתו השקטה והיציבה משכה אף את חיות הבר לסביבתו וכדרך קבע הוא היה נצפה מוקף בחיות מהלכות או רובצות למרגלותיו.הוא נחשב למגינם של החיות מחד ובני האדם מאידך. דרכו נקראת ניאנה יוגה דרך חקר העצמי הבלתי פוסק שבבסיסו השאלה מי אני? על תלמידיו וממשיכי דרכו נמנה (הארי וונץ) פפגי המפורסם (אחד מהגורואים היותר נודעים למערב ב מאה העשרים.)ולעניינו , חלצתי ערדליי בפתח האשרם ונכנסתי פנימה.
האולם היה מלא באנשים ונשים רובם הודים וחלקם מחפשים מערביים. התיישבתי בסמוך לקיר למען יתמוך בגופי והתבוננתי בשקט. עצמתי עיניים וניסתי למדוט אך ללא הצלחה יתרה. בסופה של תפילת הצנטינג (אמירות מזמורים הנשמעות כמלמול נעים ומתמשך בהינדית או בסנסקריט) סבבתי ברחבי האולם ביחד עם דבוקת האנשים הלוך וסוב כמצוות אנשים מלומדה.אחר ניגשתי לאחד מהחדרים ישבתי על הרצפה התבוננתי בתמונותיו של המהרישי, קורא בצמא כל פיסת אינפורמציה שכתובה שם אודותיו.
הבטתי באנשים שישבו בדממה מודטים בסמוך עליי והתרגשתי, אני כאן ,ע כ ש י ו באשרם של ראמנה מהרישי מי היה מאמין ? הבטתי עמוקות באשה אסיאתית ובארשת פניה הנעימות באודה ממלמלת תפילה חרישית,נתתי לשקט לעטוף אותי אך לא הצלחתי להיכנס עמוק לתוך החוויה, חשתי מאוכזב (כהרגלי )ועזבתי את האשרם עקוץ ומגורד קרסוליים כשבראשי מחלחלת המחשבה, זה לא קורה לי, ההר לא באמת נוגע בי, מה יהיה איתי מה יהיה?..
למחרת בארבע וחצי בבוקר עם הנץ החמה המתין לי אשוק וביחד עשינו ברגל את הדרך אל ההר. חצינו את הכביש נכנסנו לתוך רחבת האשרם עברנו מצידו הדרומי לצידו הצפוני דרך השער אל השביל המוביל להר. השביל הינו שביל עפר מתפתל בתוך ג'ונגל אמיתי בינות לעצים גבוהים,ועשרות קופים מתרוצצים לצידיו ועליו בחופשיות. המראה היה סוריאליסטי למדי , אך כדרכי בקודש , דעתי נתונה הייתה אך ורק אל הטיפוס, לפסגה הצנועה ולשפיץ שבקצה, אל השקט המיוחל והשלם, שהלוואי ואזכה לחוות אותו שוב … אל הדבר הזה, הדבר הזה שפעם הרגשתי.. או שחשבתי שהרגשתי..,
התרגשות עזה ושאלות קיומיות רבות על משמעות החיים שלי ועתידם, החלו מתחרות בינן לבין עצמן על תשומת הלב שלי שהייתה כבר שבוייה לחלוטין ב… צ י פ י י ה למה שעתיד היה להתרחש מאוחר יותר על פסגת ההר.
